"היי דקל, אני עוד מעט יוצא. נפגש שם". הייתה ההודעה שקפצה לי עכשיו בטלפון. בדיוק התארגנתי לפני יציאה מהבית. אני וחברי הטוב אגם היידר קבענו להפגש. אני ואגם מכירים שנים ארוכות, עוד מהמדבר היבש והצחיח שהיה סודק את עורנו בתקופת הצבא. אגם הוא בחור שקט ונוח, שבעיקר רוצה את השקט והפינה הנוחה שלו בחיים. בניגוד מושלם אני, דקל גבאי, מחפש כל הזדמנות לצאת להרפתקה, לחקור פינות נידחות בעולם, לטפס אל מערות לצד שביל דרך או לפרוץ למבנים נטושים מטים לנפול. בכל אותן הרפתקאות אגם תמיד הסכים להתלוות אליי כשהצעתי לו. זה סוג החבר שהוא.
יצאתי מהבית להפגש עם אגם בפאב השכונתי הקבוע שלנו בדרום תל אביב. ההליכה בדרום תל אביב אל הפאב לא הייתה נעימה, כמו כל הליכה באזור הזה. במיוחד בערב.
בניינים אשר לפני יובל או שניים היוו גאווה ארכיטקטורית, אשר עמדו בגאווה בעיר המשגשגת בישראל, היום איבדו כל שמץ של הוד. מתפוררים ונרקבי, כענקים גוססים אשר בשרם נמק כשצמחים דמויי תולעים צומחים מתוך קירותיהם הנמקים, הם נישאו מעל רחובות מטונפים, ומבולגנים, רחובות שהיוו קרקע פוריה לתחלואי הגיהנום לשגשג בהם. באותם רחובות ארורים דִּידּוּ דרי רחוב, חלקם בעלי פצעים מדממים בְּגַפֵּיהֶם, אפילו חורים גדולים שנראה שחתיכות בשר נתלשהו מהם. חלקם מתקרבים אליי, אולי מבקשים כסף, אולי מנסים את מזלם בלאחוז אותי. קבוצות אנשים רכונים בצללים בחניונים מטונפים. בזמנים עברו הייתי נחרד להלך פה, אבל שנותיי בעיר התופת הרגילוני למראות אילו.
כעבור הליכה ארוכה, הגעתי אל "הירח האדום". זה היה פאב פשוט שהוקם בבניין בעל קירות מתקלפים ומתפוררים כלכך, שאבני הבניין בצבצו מבעד לטיח המצהיב. הכסאות והשולחנות היו שונים זה מזה, במעין סגנון אקלקטי, כנראה שנאספו מהרחוב והעניקו למקום מראה וינטאז', תזכורת לאותם ימים יפים כשהעיר הזאת עוד הייתה יותר תמימה.
אגם הקדים אותי. הוא ישב על שולחן עם כוס בירה קרה מונחת מולו. התיישבתי לידו וביקשתי מהמלצרית שתביא לי גם חצי ליטר בירה, את הזולה ביותר מההיצע הרחב של שלושה סוגי בירה שעמד ברשותו של "הירח האדום".
"מה המצב?" בירכתי, הברכה הקבועה.
"מה קורה?" אגם השיב, כמו שהוא השיב לשאלה הקבועה אין-ספור פעמים.
"אז זאת התכנית" יריתי בו בהתלהבות, מבלי לפתח שיחת חולין מקדימה. הרעיון הזה בער במוחי חודשים והייתי חייב כבר לחלוק אותו עם אגם.
"יש משהו שאני רוצה לנסות כבר הרבה זמן. באחת הנסיעות שלי, שמתי לב בצד של כביש איילון שיש סולם שיורד למטה לנחל איילון."
"אוקיי…" אגם הביט בי מבולבל.
"אני רוצה לרדת לשם, לנחל!"
שצף מילותיי נקטע כאשר המלצרית הגישה לי את הבירה, הקשנו בכוסות לחיים ולגמנו. בלעתי מהר את הבירה הקרה והמשכתי.
"בכל פעם שאני עובר בגשר לה גווארדיה אני מביט למטה אל הנחל, וזה נראה ממש שמתקיים שם עולם. עולם שמחכה שנגלה אותו."
"ואיך אתה מצפה לרדת לשם? איילון זה אחד הכבישים הכי סואנים בארץ"
"יום כיפור!"
"מעניין."
לפתע ניגשה אלינו דרת רחוב "כמה שקלים בבקשה תעזור לי" היא אמרה בקול שהיה כמעט בכי. היא פשטה יד, רזה ומלוכלכת, תווי פניה היו זקנות, אבל ייתכן שהיא לא הייתה יותר מבוגרת מאיתנו. הוצאתי כמה מטבעות מהארנק שלי ונתתי לה. היא עזבה אותנו ועברה לשולחן מאחורינו.
"זאת לא ההומלסית שלך?" שאל אגם בגיחוך.
"מה? ריטה? לא. זאת לא היא". ריטה הייתה דרת רחוב שהייתה מסתובבת קבוע סביב המכללה שבה למדתי. לפעמים בהתקפי מאניה היא הייתה מנדבת מידע על החיים הפרטיים שלה, וזה יצר אצלי תחושה של קירוב אליה. הייתי משתדל להביא לה כמה גרושים בכל פעם שהיא ביקשה ממני נדבה. בעקבות זה הייתי מתרברב בפני חבריי שהיא ה"הומלסית שלי".
"לא ראיתי את ריטה כבר קרוב לשנה… מעניין אם היא עדיין בחיים…"
ככה המשכנו לשבת שעתיים נוספות, מתכננים את הביקור לנחל איילון, מוודאים שלא נשכח דבר, ושנהיה מוכנים לכל תרחיש.
—
נפגשנו מוקדם בבוקר כיפור. אני לבוש בבגדי הטיולים שלי, לתנועה נוחה, אגם הגיע לבוש בג'ינס וחולצת טריקו כחולה. הלכנו על הכביש. העיר הייתה שקטה, כמעט מתה. מידי פעם צחוק של ילד שבר את הדממה אשר שררה על העיר. ירדנו אל כביש איילון והלכנו במרכזו. יש תחושה מוזרה ללכת על כביש ראשי כלכך גדול, כזר שפוסע על אדמה אסורה. הלכנו דרומה בארץ השממה שהתהוותה עקב יום הכיפורים, מידי פעם רוכב אופניים או קבוצה של ילדים חלפו על פנינו. הלכנו לצד הכביש הגובל עם נחל איילון לראות מה מחכה לנו. החלק הצפוני של הנחל היה עוד מלא במים, שאריות מהחורף הכבד אשר פקד אותנו לפני מספר חודשים. בהמשך הדרומי היותר הנחל היה יבש, חלקו היה בוצי, אבל רובו יבש ויחסית נקי. היו אזורים של עליות ומורדות אבל ממה שראינו, נראה שיחסית נוח ללכת בנחל. ככל שראינו יותר מלמעלה כך עלתה בי ההתרגשות לחקור מלמטה. אחרי כשעה ארוכה של הליכה הגענו לגשר אדיר שנישא מעלינו. תחתיו ראיתי את אותו סולם שהבחנתי בו לפני מספר שבועות.
"הגענו." הכרזתי, כשהלכנו תחת הגשר והובלתי אותנו אל הקצה, שתחתיו מחובר הסולם לקיר שיורד למטה.
אגם הביט במבט בוחן בסולם.
"טוב מקווה שהסולם לא יישבר." הוא אמר חצי בצחוק
"מקווה" משכתי בכתפיי "יהיה בסדר, אל תדאג." אמרתי וכשרכנתי למטה אל עברה סולם. למרות החזות העגומה של הסולם, הוא היה יציב. אגם ירד אחריי. הבטנו קדימה ונגלה לענינו עולם זעיר שמתקיים בין שתי קירות של כ-10 מטר זה מזה. אחזה בי תחושב מוזרה של מי שנכנס לבית שאליו לא הוזמן.
התחלנו במסע, הולכים באיוטיות על רצפת הבטון שהייתה נוחה להליכה, ומביטים בְּתַדְהֵמָה סביבנו. שיערתי שאנו נלך דרך זבל, גרוטאות, ורפש בעיקר, שאכן היה מהם פה בנחל, אבל היה הרבה מעבר. בין צמיגי הרכב, האופניים החלודים ושאר פריטים שונים שהושלכו לנחל, צמחו צמחים, שיחים, אפילו עצי דקל. הם צמחו מהבוץ שנערם בצידי הנחל ואפילו מהבטון של הרצפה וקירות התעלה. קירות הנחל ומבנים שונים זעירים שחלפתנו על פניהם שהיוו מיקרוקוסמוס לעיר שנישאה מעליהם, היו מקושטים בציורי גרפיטי צבעוניים ויפיפיים. ניחן שלאמנים השונים היה את הזמן להשקיע ביצירותיהם ולא נחפזו בחשש מאיום יד החוק. ציפיתי שנגיע לבור שופכין מטונף שיכיל את הרכז של העיר המטונפת מעל, אך להפתעתי הלכנו בעולם פראי של טבע שפורץ מבעד לבטון, ללא כל הפרעת אדם, ובין הצמחים גלריה של מיטב אמני הרחוב הידועים בישראל. ג'ונגל ואמנות שנשזרו זה בזה יצרו ביחד מימד מרתק וסוריאליסטי, שהעניק תחושה שאנו בעיצומו של גילוי ארץ חדשה.
כעבור הליכה נעימה וממושכת, שהתרגשות ההרפתקה הלמה בליבי, הרגשתי שהנחל נהיה מטריד יותר ככל שהתקדמנו בו. צינורות הזרימו מים מטונפים שהקשו על ההליכה שלנו, בוץ ופסולת כיסו כמעט את כל פני הנחל, אפילו הצמחייה פה הייתה יותר קוצנית ויבשה. את ציורי הגרפיטי הצבעוניים על הקירות החליפו ציורים גרוטסקים בפשטותם של יצורים שלא דמו לשום חיה שהכרנו, צנומים ורזים בעלי הבעות של סבל, או ציורים של עיניים חולות בעלות מבט שעקב אחרינו. היו גם כתובות אניגמטיות על הקיר, שתיארו מגיפות, סבל ומוות של כל מה שחי, או שירי נבואות זעם שתיארו איך הזעם הגדול יכלה את כולנו, זעם טהור שיפנה אותנו נגד אהובינו.
חלחלה עלתה בגופי כשראיתי שבבוץ היבש שאנו פוסעים עליו קבורים דגים גדולים ורחבים, מיובשים לגמרי. כמאובנים הם שכבו על האדמה המטונפת, הבעת פניהם זוועתית, נושאים לעד את האימה שהם חוו במוות האיטי שנכפה עליהם עקב התייבשות הנחל בתום החורף שעבר.
הגענו לקיר בגובה של כמטר וחצי, טיפסנו עליו וראינו שיצאנו מהאזור הבוצי המתועב. החלק הזה של הנחל אשר נגלה מולינו כעת נראה נקי, כמעט לחלוטין. רצפת הבטון הייתה חשופה, נקייה כמעט לגמרי מלבד שלולית מים מטונפים שנוצרה מזרם קטן שזרם מצינור בקיר. מלבד מספר צמחים זעירים ויבשים שבצבצו מבעד לבטון, צמחיה לא צמחה כאן. קירות הנחל היו נקיים כמעט לגמרי מגרפיטי, מלבד כמה כתובות, שנראו שנעשו על ידי יד לא מיומנת וכתבו מילה אחת שחזרה על עצמה - "כרושתינא".
לפתע הבחנו בדבר ששבר את המרקם הלבן הבוהק של הקיר המזרחי של הנחל. פתח מרובע שחור וצר פעור בקיר. הוא היה מלבני ולא היה ספק שהוא מעשה אדם. לאחר שעמדנו ובהינו במערה המלבנית החשוכה, פניתי אל אגם, "מה אתה אומר? נבדוק?"
"לא יודע, לך תדע מה יש שם."
"נכנס קצת, רק נבין עד לאן היא מגיעה."
הסקרנות החלה לבעור בי, וקיוויתי שאגם לא ימנע ממני לראות את תוכן המערה
"טוב בסדר, מקווה שלא נחטוף משהו שם."
הלכנו שנינו בחשדנות והתקרבנו אל המערה. היא הייתה חשוכה. פטרת גדלה על קירותיה והתקרה, העשויות בטון חשוף. הקרשים ששימשו ליציקתה הוטבעו היטב בטקסטורה שלה.
גם לאחר שהדלקנו פנסים, לא הצלחנו לראות את קַצְּהָהּ.
"כמה עמוק זה נראה לך?" אגם שאל, מחפש אחר רמז לקצה המערה בעזרת פנסו.
"אני לא יודע, בוא נראה." עניתי לו, ופסעתי לאט פנימה. בתוכי נלחמו רגשות של אימה. האימה הקדומה ביותר שנולדה במוחו של האדם. פחד מהלא נודע של החשיכה המוחלטת, מהולה בסקרנות שרק התעצמה ככל שהבטתי יותר זמן אל החשיכה. הלכתי הרבה, מסוחרר מהתחושות המעורבבות הגועשות בי. בשגרת היום-יום שלי אני לא מתמודד מול סיטואציות שבאמת מעוררות בי רגשות של פחד ובעת ובעונה אחת יצר של חקר. הייתי מסוחרר כל כך מהתגלית שלרגע שכחתי שאני לא לבד. הבטתי מאחורי גבי וראיתי את אגם עומד קרוב אליי, הוא הלך יחד איתי פנימה. הכניסה הייתה במרחק מה מאיתנו. התחלתי להביט סביבנו בעזרת הפנס. אורו גילה בפנינו עטלפים ספורים ישנים במהופך נגד קירות התקרה, הם זזו בחוסר נעימות, הרעידו את כנפיהם הערומות, שנראו כידיים מעוותות, וצפצפו חרישות. מלפנינו עדיין לא היה זכר לקצה המערה. הבטתי באגם, הוא הבין שאני מעוניין להמשיך פנימה אל הלא נודע, הוא הנהן לי באישור בהבעה חוששת, והמשכנו ללכת.
ככל שהתקדמנו יותר הקירות נעשו יותר מעופשים, עם שכבת פטרת גדולה ועבה יותר. כמות העטלפים הישנים על התקרה גברה אף יותר. אחרי הליכה של זמן מה ראינו שאנו מתקרבים לקיר מולינו.
"הו, הנה הסוף" מלמלתי, אך כשהתקרבנו אל קיר, ראינו שהמערה פונה לימינינו. פנינו והמשכנו ללכת. הנחמה ביכולת שלנו להביט אחורה אל היציאה נעלמה וכעת היינו מכוסים בחושך מוחלט. המשכנו ללכת כשרק הפנסים שלנו שוברים את החשיכה שכיסתה אותנו. העטלפים על התקרה היו בהמוניהם, מכונסים בקבוצות גדולות. הקבוצות שלהם נראו כיצורים מעוותים,רועדים וזוחלים במעין מסכנות מבחילה. אור הפנסים ורעש הצעדים שלנו גרלם לחלקם להתעורר והם רעדו וצווחו בעצבים. כשהתקדמנו עוד, היו העטלפים ערים לגמרי מעופפים בין קירות המערה. לפתע שמענו משהו. נעמדנו למשמע רעש שבקע מתוך מעמקי המערה. הוא נשמע מאוד רחוק. זה היה רעש של נפנוף כנפיים, לא היה לי ספק בכך. דומה לרעש נפנופי הכנפיים של העטלפים סביבנו אבל הרעש הזה נשמע ככנפיים ענקיות. עמדנו שם בשקט, בוהים אל החושך. רוח קרה ויבשה הכתה בנו.
"מה זה היה?" לחשתי "זה נשמע כמו כנפיים, נכון?"
"אני לא בטוח, יכול להיות שזו סתם הרוח" אגם ענה גם הוא לוחש, לא מסיט את מבטו מהחשיכה מלפנינו
"אולי, אבל יכול להיות שלא"
"מה אתה כבר חושב שיש שם? מפלצת?"
הבטתי באגם, חיוך רחב מרוח על פניי
"לא נדע עד שלא נראה בעצמינו." המשכתי ללכת. אגם נאנח והמשיך ללכת אחריי.
העטלפים התלויים מהתקרה עתה נראו עצבניים יותר. רעש קריאותיהם הלך וגבר. צפצופים מאיימים בעלי טון אלים נשמעו מלפנינו ומאחורינו. הגברנו את צעדינו מהר יותר ויותר, ככל שהתקדמנו, כך גבר מספרם של העטלפים שהתעופפו סביבנו. בעוורונם הם התנגשו בנו בעודם מנסים לנווט במערה הצרה.
"טוב נראה לי שהגענו מספיק רחוק, אולי נחזור", אגם אמר בשקט, מגן על פניו מהעטלפים.
"בטוח?" שאלתי. ההתרגשות בחקר המערה המערה הנטושה השתלטה עליי והרגשתי שאני מוכרח להעמיק עוד ולחשוף את הסודות החבויים במעמקי האדמה.
"אני כבר לא אוהב את זה, יש פה המון עטלפים, קשה לי לנשום. זה כבר מרגיש מסוכן." אגם הסביר את עצמו.
"בוא נמשיך עוד קצת, נראה מה יש בהמשך ואז נחזור."
"אני מכיר כבר את ה'עוד קצת' שלך. אנחנו הולכים 'עוד קצת' מאז שנכנסו. בוא נחזור."
האכזבה נפלי עליי, הבטתי קדימה אל הכלום שבהמשך, משכתי בכתפיי, "תראה" אמרתי לאגם, מנסה לעורר בו קומץ של רצון להמשיך את ההרתפקה "יכול להיות שזו הזדמנות שלא תחזור יותר. שנה הבאה המקום עלול להיות מוצף או סגור"
"מה אתה מצפה למצוא? את המפלצת שלך שם? אין שם כלום זה רק ביוב"
"אני לא יודע, לא בא לך לבדוק מה היה הרעש הזה?"
"לא, אני עדיין מעדיף לצאת מפה לפני שאני חוטף פה כלבת או דלקת ריאות"
הבנתי שפה עלינו לסיים את המסע שלנו. אולי יש דברים שעליהם להשאר בחשיכה, רחוקים מעין של כל אדם.
"טוב בוא נחזור" אמרתי מאוכזב.
אגם הוביל את הדרך חזרה. מרבית העטלפים שחלפנו על פניהם בדרך לפה, התעוררו ועפו לכל מקיר אל קיר במנהרה. ההתקדמות שלנו חזרה הייתה איטית הרבה יותר. עטלפים עפו לכל עבר, התנגשו בגופינו, ראשינו, ופנינו. לפתע אחד העטלפים התנגש בידו של אגם, הפנס נשמט מידו, נפל והתגלגל ארצה. תרתי את הרצפה אחר הפנס שלו. "הנה הוא" קראתי כשראיתי צילינדר כחול על הרצפה כשעטלפים חגים מעליו.
אגם הרים את הפנס ושנינו הארנו קדימה. לא היינו מוכנים למה שראינו כעת. אימה פתאומית השתלטה על גופי, כשלשבריר שניה כל קומץ של תקווה התנדף מנפשי. הבעטה שאנו לכודים בעלטה הכבדה שנבלענו לתוכה הקפיאה את איברי. מולינו ראינו את העטלפים בהמוניהם מתעופפים. כלכך הרבה מהם היו, שלא ראינו מבעדם. יותר ויותר עטלפים עפו לעברינו והתנגשו בנו. קיר העטלפים הלך והתקרב אלינו.
"אני יודע שלא תאהב את זה אבל אבל נצטרך להמשיך להכנס פנימה" אמרתי לאגם, בעודנו בוהים באימה שגילו אלומות פנסינו. אגם נאנח מחוסר סבלנות. "אני לא ממש מבין את ההגיון בזה."
"למערה הזאת חייב להיות קצה, היא כנראה יוצאת לאזור ניקוז אחר. נרוץ מהר פנימה, עד שנמצא את היציאה מפה. אנחנו לא נצליח לעבור מבעד למאסת העטלפים הזאת"
אגב הרהר מספר שניות. "אני מקווה שאתה צודק."
הלכנו מהר קדימה, עמוק יותר אל תוך המערה, מגבירים את צעדינו יותר ויותר עד שהתחלנו לרוץ בחלל המוגבל שלכד אותנו. חלפנו על פני עוד מספר פניות. התקרה הייתה מכוסה במלואה בעטלפים. מרבד גרוטסקי של ראשים, עיניים וכנפיים שפעם וזחל כאורגניזם אחד מפלצתי, חי ונושם מעל ראשינו, מאיים בכל רגע לבלוע אותנו ללא אזהרה.
תחושת הזמן נמוגה לחלוטין, ולא היה לי מושג כמה זמן רצנו. האוויר היה דליל וקשה לנשימה. היינו מותשים, לא יכולנו לרוץ יותר. הלכנו מתנשפים לקראת עוד פנייה. אחרי שפנינו גילינו משהו מסקרן. המערה הגיעה לסופה. קיר עמד מולינו, אבל מתחתיו ירד גרם מדרגות. אוויר קר נשב באיטיות מהשאול החשוכה אליה המדרגות הובילו. חוששים ומתנשפים, התחלנו לרדת במדרגות. הארנו עם פנסינו למטה במורד המדרגות, בעודנו פוסעים מדרגה מדרגה בזהירות. גם הפעם נראה שדרכינו תהיה ארוכה, הסוף לא נראה קרוב, ואכן הירידה למטה הרגישה נצחית. נראה שהעטלפים לא עקבו אחרינו למדרגות, אך אחדים מהם עפו מאחורינו והמשיכו למטה ליעד שהסתירה החשיכה.
בסופו של דבר המדרגות הגיעו אל קיר סלעי, בעל שבר גדול. התקרבנו אל השבר בקיר. הוא היה גדול מספיק בשביל שנוכל לעבור בו. חצינו אותו ומצאנו את עצמינו בחדר קטןו שונה ממה שראינו עד עכשיו במערה או בנחל איילון מעלינו. קירות החדר היו עשויים לבנים לא אחידות בגודלן או בטקסטורה שלהן. הן נראו עתיקות, כמו קירות של חורבות ארכיואולוגיות. הרצפה הייתה עשויה משטחי אבן גדולים והתקרה הנמוכה הייתה אבן גיר טבעית ולא מסותתת. אל מול הפתח שנכנסנו דרכו מהמדרגות היה עוד פתח, אבל הפתח הזה היה בנוי. הוא היה בעל צורת דלת קשתית. מסגרתו הייתה עשוי אבן כהה ועליה היו חרוטים הירוגליפים שכמותם לא ראיתי מעולם. הם לא נראו כמו הירוגליפים מצריים ולא כמו כתב יתדות, זה היה כתב חסר סדר של אותיות שחלקן עט וצורה מאוד מופשטת של אותיות עבריות שהתמזגו עם קווי מתאר מאוד בסיסיים של מה שנראה לי כאיברים של חרקים שונים, מחושים, רגליים וכנפיים.
"מה זה? זה אמיתי?" אגם שבר את הדממה בזמן שהוא סורק עם פנסו את סביבת החדר. מילים לא הצליחו לצאת לי מהגרון. היו לי כלכך הרבה שאלות בראש, אבל כל פעם אותה שאלה חזרה שסחטה לי את הקיבה והעבירה בגופי אימה כלכך חדה, אימה שמתחה כל שריר בגופי.
"למה?" לחשתי "למה זה פה?" לא היה כל הגיון להסתיר פה ממצא אריכאולוגי שכזה. זה נראה ברור שמי שבנה את המדרגות שהובילינו לכאן, גילה את המקום הזה.
פתאום שוב שמענו את זה. שוב הגיע עמוק מתוך החשיכה. רעש הנפנוף של אותן כנפיים, שגודלן חייב להיות מפלצתי על פי הרעם שהן הפיקו. פֶּרֶץ של אוויר קר נשב בעוצמה דרך פתח הדלת העתיק. התנשפתי ביאוש, ומשכתי בכתפיי "אני נכנס" אמרתי לאגם "אני צריך לדעת מה זה. אתה יכול להשאר פה או לחזור חזרה אבל אני צריך לראות מה זה שם"?
אגם עמד שם כמה רגעים מתחבט בראשו.
"אני בא איתך, אבל ברגע שמשהו לא נראה טוב חוזרים חזרה"
"בסדר."
עברנו את מפתן הדלת. היא הובילה לעוד גרם מדרגות. המדרגות, כמו החדר שזה עתה עזבנו, נראו שהן נבנו לפני זמן רב, הרבה לפני שכל העיר שמעלינו נבנתה. הקירות פה הלכו ונהיו צרים יותר ויותר ככל שירדנו, עד שהיה עלינו להדחק בין הקירות על מנת שנוכל להמשיך לרדת כך המשכנו זמן מה עד שהקירות התרחבו ואפשרו לנו לרדת במדרגות בחופשיות. הקירות התרחקו אפילו מעבר, ומצאנו את עצמינו יורדים במדרגות גדולות ורחבות. לתדהמתינו הקירות הסתיימו ונשארו מאחורינו, ולצידי המדרגות נפערה תהום חשוכה. ירדנו במדרגות הגדולות בחששנות איטית. המסע על המדרגות הגיע אל סופו והגענו אל רצפה ישרה.
סרקנו בעזרת הפנסים את החדר אליו הגענו. כל שהצלחנו לראות היה רצפת הלבנים העתיקה. הקירות והתקרה היו רחוקים מידי בשביל שאלומות האור המוקרנת מפנסינו תגיע אליהם. גררנו רגלינו באיטיות באולם האין-סופי הזה. השקט המוחלט והחושך גרמו לנו להרגיש שאיננו בעולמינו. עתה אנו פוסעים בארץ השאול.
"מה הגודל של המקום הזה?" אגם שאל, שובר את הדממה ומזכיר לי שאני עדיין חי.
"אין לי מושג… איך מקום כזה קיים פה?" אמרתי בקול חנוק.
המשכנו ללכת.
הלכנו על רצפת האבן הנצחית, בלב ים שחור, וכל צעד הגביר את האימה בתוכינו, אימה שכרסמה בקרביי.
לפתע משהו נגלה מולינו, ששבר את הריקנות סביבנו. לא היינו מוכנים לזה, וכשהדבר התגלה באור הפנס שלי, צעקותינו הדהדו בחלל הסגור של האולם. עיניים ותופרים הביטו בנו מהחשיכה. אבל צעקותינו היו לשווא, כשהתקרבנו יותר עם הפנסים ראינו שעמודים גדולים נישאו גבוה אל החשיכה מעלינו. הם התעקלו לקשתות, מקושטים בתבליטים אשר תיארו חיות שונות. אותן חיות לא נראו כמשהו שאיי פעם ראיתי. הפיזיולוגיה שלהן הייתה שונה לגמרי מכל בעל חיים שראיתי כמותו, היה קשה לי אפילו להגיד אם הן היו חרקים, יונקים או דגים. הן היו שילוב של הכל, אך לא ככימרה, כמו יצורים בפני עצמם. סגנון הפיסול נראה עתיק, בעל דמיון לפסלים מצריים עתיקים, אבל הם היו מלאים פרטים. פרטים כה מדוייקים שנדמה שפסל יתעורר ויקפוץ עלינו בכל עת.
המשכנו ללכת מעבר לעמוד, נגלו מולינו חלקי פסלים שבורים והריסות של מבנים עתיקים. קירותיהם היו הרוסים לגמרי והלבנים שפעם הרכיבו אותם היו פזורות לכל עבר. היה קשה להבין מה היו אותם מבנים. היינו צריכים ללכת מסביב לחלק מההריסות.
"רק בוא נזהר איך שאנחנו הולכים שלא נאבד את הדרך חזרה" אגם אמר בקול מלא דאגה. הסכמתי איתו וניסיתי לזכור את הפניות שביצענו. מולינו עמד קיר לבנים שבורות, הלכנו סביבו. כשפניתי בקצהו הארתי קדימה עם הפנס ליבי החסיר פעימה והפנס כמעט נשמט מידי. מולינו הארתי על מה שנראה כאדם שוכב. הוא הזיז את ידו באיטיות על מנת להסתיר את האור שסינוור את עיניו. מגרונו בקעה צעקה, מחוספסת וחרישית. הוא נראה מאוד רזה, בגדיו מרופטים וקרועים.
קפאנו במקומינו. הסטתי את הפנס ממנו וראיתי שהוא לא היחיד פה. עוד מספר אנשים רזים, נראו במצב תזונתי ובריאותי ירוד במיוחד, ישבו או שכבו על רצפת האבן העתיקה, זזים באיטיות כתגובה לאור המאיר בפניהם. חלקם לא הגיבו והמשיכו לשכב, כשהרמז היחידי לכך שהם בחיים הוא צלעות החזה, שבלטו מבעד לעור הדק והחשוף שלהם, שנעו בנשימה איטית.
"הגיע הזמן שנחזור חזרה" אגם לחש, מזכיר לי את ההסכם שלנו
"כן, בוא נזוז"
הסתובבנו והלכנו במהירות, אחוזי אימה. מהר מאוד התחלנו לרוץ. ניסינו לתמרן בין ההריסות ולשחזר את הדרך שבה עברנו. מסביבינו שמענו מאות פסיעות רגליים יחפות רצות על הצפת הבטון. הגברנו את הקצב, רצנו כאחוזי דיבוק, מבינים שהחיים שלנו תלויים כעת במציאת היציאה חזרה למעלה. היה קשה להבין איפה אנו נמצאים, בעלומת האור הקטנה, כל ההריסות נראו דומות. ואז, נדמה שמצאנו את הדרך חזרה אל המדרגות, ההריסות היו מאחורינו, אבל כשהארנו מלפנינו ראינו המון אנשים עומדים, שוכבים, יושבים על הרצפה, רכונים וזוחלים. כולם נראו רזים, מצבם היה כה ירוד שהיה קשה להבין מה מינו של כל אחד ואחת. אחדים מהם נראו אוכלים משהו בפראות, קורעים משהו פרוותי נוטף נוזל כהה וסמיך. הם היו מולינו בהמוניהם. חלקם לבושים בגדים קרועים, חלקם עירומים לגמרי, חלקם לבשו חליפות ובגדים חגיגיים שפעם היו מהודרים, אבל הזמן מתחת לאדמה בלה כל רמז של הוד מהם.
הסתובבנו על מנת לחזור חזרה. להפתעתינו, הדרך שממנה הגענו לפה, עתה נחסמה על ידי המוני אנשים שעמדו והביטו בנו. גם הם, כמו שאר האנשים שראינו פה, היו רזים ומסכנים, לובשים בגדים קרועים שבקושי נתלו על גופם הצנום. חלקם בעלי פצעים פתוחים ומגלידים או אפילו מחוסרי יד או רגל לחלוטין. הם היו מחוסרי הבעה, ונועצים בנו מבט של מוות.
"אנחנו רק רוצים לצאת" צעקתי אליהם. אני לא יודע אם הקשיבו, אבל הם התחילו בזה אחר זה לפסוע באיטיות לכיוונינו.
מבהלה, אגם הפיל את הפנס שלו לרצפה ובקול התנפצות האור שלו כבה. עתה רק עלומת הפנס שלי אפשרה לנו לראות את ההמון המסכן מתקדם באיטיות אלינו.
ניסיתי בעזרת הפנס למצוא מסביבנו דרך מילוט, אך כל כיוון היה מלא באנשים. מכיוון אחד הם הלכו לעברינו, ומכיוונים אחרים, מכתרים אותנו, שרועים המוני אנשים על הרצפה.
"בבקשה תתנו לנו לצאת! לא התכוונו להפריע לכם." קולי היה חנוק וכשצעקתי לעברם דמעות ניגרו בעיניי.
הארתי מסביבנו לראות אם מישהו מבין אותי. לפתע נשמעה צעקה מכיוון האנשים שהתקדמו אלינו.
"רגע! אני מכירה אותו!" הקול היה מוכר לי, אך לא הצלחתי להזכר מהיכן. בין האנשים ההולכים באיטיות הגיחה דמות. בגדיה היו היו קרועים ומלוכלכים כלכך, שהיה קשה להבדיל בין פיסות הבד הקרועות לבין העור שלה שנתלה מעצמותיה. פניה היו רזות ומלאות חטטים.
"כן כן, אני מכירה אותו אני מכירה אותו!" היה קשה להבין, מחזותה הפיזית, אבל לפי הקול שלה הבנתי שהיא אישה. היא התקרבה אלינו במהירות יחסית
"ריטה?" מלמתי מבולבל.
"אני מכירה אותו אני מכירה אותו" היא חזרה ואמרה כשהיא התקרבה אלינו.
זו אכן הייתה ריטה, דרת הרחוב שהייתי רואה כל יום בדרך וחזרה מהמכללה, ההומלסית שלי. אבל היא נראיתה שונה. למרות שהיא לא נראיתה בריאה בפעם האחרונה שראיתי אותה, מצבה עכשיו נראה הרבה יותר גרוע. היא הייתה הרבה יותר רזה, כמעט שלד, ידיה ורגליה פצועות ומשופשפות. עיניה שקעו בתוך פניה וחלק משערה נשר.
"הוא בחור טוב! אני מכירה אותו!" היא הכריזה בקול צוהל.
"אנחנו הגענו לכאן בטעות." אמרתי לה בקול מתחנן, " אנחנו נצא עכשיו, לא הייתה לנו שום כוונה להפריע לכם."
"אף אחד לא יורד לכאן בטעות. הם קראו לכם, אני יודעת. הם קראו לכם מתוך השקט, אני יודעת הם קראו גם לי. אף אחד לא מגיע לכאן בטעות. הם קוראים, ושומעים אותם. אם אתה שומע אותם אתה יודע שזה המקום שלך. אני יודעת הם קראו לי". קולה היה משושעשע. כמעט צוחק.
"לא… לא, אף אחד לא קרא לנו, טיילנו והגענו לכאן במקרה. בבקשה תעזרי ל…"
לפתע נשמעו טפיחות הכנפיים האדירות שוב, הן הגיעו מאחוריי גבי, מכיוון האנשים השרועים על הרצפה. משב רוח אדיר ליווה את קול הנפנוף, נשב לעברנו וכמעט והפילינו לרצפה.
"הוא מבקש אתכם" ריטה אמרה בנימה שכעת הייתה רצינית. מהקהל שעמד מאחוריה,הגיע אדם שנתן לה מקל עבה עם תכריכים מלופפים לקצהו, ומצית. היא הדליקה לפיד,החזיקה אותו גבוה ונעצה את מבטה לכיוון מאחורי גבנו. הבטתי מעבר לכתפי, וראיתי רחוק מאיתנו לפידים נוספים נדלקים בחשיכה, מסמנים שביל של אור כתום. קהל האנשים נעמדו קרובים מאוד אלינו, הבנתי שהם לא ייתנו לנו לעזוב כעת. כיביתי את הפנס שלי וטחבתי אותו לכיס.
"בואו איתי" ריטה אמרה בקול קר, והלכה עם הלפיד לשביל האור שהוביל עמוק יותר אל תוך החשיכה. הלכנו אחריה, חוששים למר גורלינו.
האנשים השרועים על הרצפה זחלו ופינו את הדרך לכבודינו. כל מספר מטרים עמדו אנשים, בריאים מספיק לעמוד על רגליהם, אך גם הם נראו חולים ומורעבים, עם לפידים בידיהם, מסמנים את הדרך לעבור.
אורות הלפידים האירו על מאות האנשים שגרים פה. כולם נראים מסכנים, כמעט מתים.חלקם אכלו עכברושים או חרקים, עדיין זזים בפיהם. חלקם כרסמו מה שנראה כמו יד או רגל אנושית. ביניהם היו שרועות גם גופות בשלבי ריקבון שונים, עד שלדים יבשים ומתפוררים.
אחרי זמן מה של הליכה, ראינו מבנים נוספים, הם היו במצב טוב יותר מההריסות שראינו לפני, בתי אבן ומקדשים בעלי ארכיטקטורה בסיסית ומאוד פרימיטיבית, מעותרים בפסלים שבורים שאת פרטיהם היה קשה להבין. חלק מהמבנים היו הרוסים למחצה, וכל המבנים אכלסו מספר רב של אנשים. המבנים נהיו צפופים יותר ככל שהתקדמנו בשביל הלפידים. עתה הלכנו בעיר עתיקת יומין מתחת לפני האדמה. פה דיירי העיר נראו יותר חיים, ונראו נלחמים על הטריטוריה הקטנה שכל אחד מהם עמד בה, מפני אלה שעמדו לידם. דוחפים זה את זה וחושפים שיניים בהתנהגות חייתית. חלקם הכו עייפות את רעהם העומדים לצידם באגרופים חלושים. ככל שהעמקנו יותר בעיר, האנשים בה היו אגרסיביים יותר. נהיה יותר ויותר צפוף ורק השביל שבו הלכנו היה נקי מאנשים.
ואז השביל הסתיים בחושך. לא היו עוד לפידים בהמשך. ריטה המשיכה ללכת, והאנשים מאחורינו דחפו אותנו על מנת שנלך אחריה. רק הילת הלפיד שלה עתה האירה את הדרך. פה העיר הסתיימה. מסביבנו לא היו מבנים ולא אנשים. שוב הלכנו בריק שכל מה שאנו רואים הוא את רצפת האבנים, וגם היא החלה להעלם לאבנים ספורות, עד שהלכנו על אדמה חשופה, לחה ורכה. שמענו צעקות מהחשיכה מלפנינו, ואז את החבטות בין הצעקות. זה נשמע כמו שדה מלחמה. צעקות זעם וזעקות כאב התערבבו ברעש אלים של הטחת מכות, שבירת עצמות ובשר נמעך. לאט לאט הם נגלו מולינו. המוני אנשים, נלחמים זה בזה, מתנפלים, תופסים, מטיחים מכות, פוצעים וקורעים זה את זה. ריטה הרימה את לפידה לעבר קערת אבן שהוחזקה על ידי פסל של ידיים רזות ומפלצתיות, ולפתע קערות אש ולפידים נדלקו בזה אחר זה מסביבנו ומולינו.
אורגיה של אלימות.
זה הדבר הראשון שעלה לראשי כשגודל הזוועה נגלה לעיניי. רציתי לצרוח. כל איבר בגופי רצה לברוח, אבל הייתי משותק. עצמת האימה שנפלה עליי בן רגע הרגישה כמו סלע שהתרסק על גופי. ניסיתי להגיד משהו, לזעוק, אבל ברגע שפתחתי את פי הקאתי את עמקי נשמתי. כל תוכן שהיה בקרביי נשפך על האדמה הקרה. מולינו מאות אנשים מכים זה את זה, צורחים, נושכים, קורעים איברים מכל מי שנמצא בקרבתם. חלקי גופות ואיברים נזרקו לכל עבר. הרעש היה מחריש אזניים. כמאה מטרים לימינינו ושמאלינו עמדו שני זיגורטים, שעל מדרגותיהם עמדו עוד המוני אנשים נלחמים, נופלים ונשפכים מהמדרגות האדירות. ובין הזיגורטים, מאחורי ההמון מולינו, עמד משהו שמעולם לא ראיתי כמותו. מעין פסל ענק שעמד גבוה עד מעבר לחושך מעלינו. הוא עמד על מספר רב של רגליים, עשויות חומר חלק וקשיח שהתעקלו כרגלי חיפושית. הרגליים יצאו מתוך חלק תחתון מגוף שנראה פרוותי, שעליו נראו חורים, שבאור הלפידים נראו זזים בתנועה נושמת. במעלה הגוף משהו עטף אותו. מעין שמיכת עור בעלת בליטות וורידים.
רציתי להבין מה זה, זה לא היה פסל רגיל, היה בו משהו חי שהייתי צריך להבין מה הוא. על האימה המשתקת השתלטה תחושה אחרת, סקרנות שדרשה ממני להבין מה עומד מולי. כאחוז כישוף התחלתי ללכת באיטיות לעבר הדבר האדיר שנישא מולי. הלכתי באיטיות, והאנשים הנלחמים מולי פינו לי את הדרך, חוצים את ים האלימות לשניים ואני הולך ביניהם, מתעלם מהזוועות המתרחשות לצידיי. עליתי על גרם מדרגות של במת אבן אדירה. הפסל האימתני נישא כעת מעליי. מקרוב כבר הייתי בטוח שזהו לא פסל. מרכז הגוף של הדבר הזה אכן היה בשרי ופרוותי. אבל הפרווה לא הייתה אחידה, בין תלאים של פרווה היו אזורים חשופים של עור פצוע וקרוע. מתוך הפצעים נפערו חורים גדולים שהתרחבו והצטמקו ונדמה שהם נושמים. היה משהו בתוך החורים. אלה היו שיניים! שיניים אנושיות בתוך פיות, המוני פיות נושמים בכבדות, פעורים לאורך כל הגוף המפלצתי. את החלק העליון של הגוף עטף מעטה שנראה כמו עור גבשושי, עם ורידים עבים שבוקעים מתוך המעטה.
המעטה שעטף את הגוף המפלצתי החל לנוע, להתקלף מהגוף, ובתנועה איטית ואלגנטית נפתח והזדקר לשתי כנפי עטלף אדירות. הכנפיים החלו להתנפנף באיטיות ואז מהר יותר ויותר, כל כך מהר שהן הרעידו את האוויר ברעש אדיר, ויצרו משב רוח כלכך חזקה שהפילה בעצמתה אותי ואת האנשים מאחוריי. חלק מהלפידים כבו, והאור נהיה עמום יותר. קמתי, והסתכלתי מאחוריי, ים של אנשים שרועים, מנסים לקום, בצפיפות נוראית, דורכים זה על זה. לפתע הכתה בי ההבנה שאגם לא נמצא איתי. כמתעורר מסיוט, השפיות חזרה אליי. הייתי מוכרח למצוא את אגם, למצוא אותו ולברוח בכל כוחינו.
"אגם! אגם!" צרחתי בזמן שאני תר עם עיניי את ים האנשים שמנסים לקום.
"אאאגאאאאםםם"! זעקתי, זעקה מלאת זעם. כעס מילא אותי, כעס על האנשים שמולי, כעס על אגם שלא נשאר לצידי, כעס על עצמי שאשמתי אנחנו כאן. הלכתי בין האנשים, עליהם, דורך ודוחף את אלה שנדחפו עליי, מכה בחמת זרועי בכל מי שנדחף מולי. נדחסתי בין ההמון של האנשים שדוחפים אותי, מכים בי. אני מכה אותם חזרה מפלס את הדרך, מחפש את אגם.
"זוזו ממני! אל תגעו בי! איפה אגם!" אחוז זעם העפתי אגרופים לכל עבר, דחפתי אותם, רק שלא ייגעו בי. רק שיפנו לי את הדרך. כלכך אחוז זעם ואחוז מטרה למצוא את אגם הייתי, שלא התייחסתי לזוועה שרק לפני מספר רגעים התגלתה מולי.
נהייתי אלים ללא היכר, שולח אגרוף בפניו של אחד מרגיש את הלסת שלו ניתקת ממקומה, בועט בחזקהו של אדם אחר. הייתי מוקף אנשים, נוגעים בי נדחסים בי, גופים מיוזעים ומדממים שנמרחים עליי, רק רציתי שייתנו לי מרחב, שיחדלו מלגעת בי. תפסתי בצווארו של אדם שהיה דחוק אליי, הרמתי את ידי השניה גבוה, והלמתי בפניו אגרופים בזה אחר זה, מדמם יותר מכל אגרוף עד שהוא נפל ממני. המוני ידיים חבטו בי, הכאתי בכל מי שהיה דחוק אליי בצפיפות ההמונית. על כל מכה שהנחתתי, הזעם בי עלה יותר ויותר. רציתי לפגוע, רציתי שכולם פה ידעו בבשרם את הכאב שאני מסוגל לזרוע בהם. כבר שכחתי מאגם, שכחתי מהעולם בחוץ, כל מה שידעתי זה הזעם והרצון העז לשחרר אותו על כל מי שמסביבי.
רעש משונה נשמע לפתע מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את המפלצת המכונפת הולכת בעזרת רגליי החיפושית האדירות שלה. כנפיה פרוסות בעודה יורדת מהבמה והולכת על האנשים, רומסת אותם תחתיה. כל צעד איטי שלה היה מלווה בקול שבירת עצמת וזעקות כאב. ניסיתי לברוח, אבל שאר האנשים לא התייחסו אליה, הם המשיכו להלחם זה בזה, מנעו ממני מלהתקדם. דחפתי והכאתי אותם בכל כוחי, בטירוף של אימה וזעם, עיניי פעורות, אני צורח בכל כוחי, שולח את ידיי לכל עבר על מנת לפלס את דרכי ולהציל את עצמי מהאימה מאחוריי. דוחף ומפיל ומכה, מידי פעם מביט מאחוריי גבי. מאמציי נשאו פרי, הצלחתי להתרחק מהמפלצת. פתאום רעש אדיר נשמע ושוב. משב רוח הפיל את כולנו למטה. טיפסתי מעליהם מהר דורך על גבם ורץ. הם היו איטיים יותר ממני, הם לא הצליחו לקום באותה קלות שאני הצלחתי. הבטתי אחורה. המפלצת נעלמה. ניסיתי להתקדם אבל יד אחזה ברגלי ונפלתי על האנשים. עוד ועוד ידיים אחזו אותי, מצמידות אותי לאדם תחתיי. ניסיתי להשתחרר ולקום אבל הם לא אפשרו לי. קול נפץ מחריש אזנייים לפתע נשמע ואני נהדפתי ביחד עם האנשים. היצור נחת מהחשיכה למעלה. כעת הוא נעמד על ערמה רמוסה של גופות, איבריהם נשפכים החוצה תחתיו. דחפתי ממני אנשים שנפלו עליי, נעמדתי והבטתי במראה הזוועה שהיה מולי. היצור עתה היה רכון וניתן היה לראות את ראשו באור בלפידים העמום. ראשו נראה כמו ארבעה ראשי עטלף מחוברים זה לזה, גדולים וגרוטקסים, בעלי 4 אזניים ענקיות, קרועות ופצועות, שיצאו בין פרצופי העטלף. ונראה שנחיל של דברים שהיה קשה לי לזהות מקובצים בתוכן. העיניים על הפרצופים היו גדולות ומנופחות, כמעט נשפכות מחוריהן, בעלות מבט מת קפוא במקומו. אבל הדבר המשונה ביותר על ראש החיה היה מעין כתר גדול שחובק את מצחיהם של הראשים. הכתר נצמד בחזקה על הראשים,בעזרת רגליים מעוקלות שדמו לרגליי עכביש. הכתר נראה בהיר וקשיח, משהו בו העביר בי צמרמורת נוראית.
החיה רכנה מעל האנשים, נראה שהיא תרה אחר משהו, ואז פיותיה נפערו, בצורה גרוטסקית. לסתותיה היו אנכיות, ונפתחו ונמתחו לאורכי פניה. מתוך כל פה יצאו שלושה חדקים, הם לא נראו כמו חדק של פיל, הם היו לַבִּיּוּם ענקי כשל זבוב שהתקפלו החוצה מהפה ובמהירות תפסו בראשם של אנשים ששכבו מתחת לחיה, הרימו אותם לאוויר ולאחר מספר שניות השליכו אותם חזרה לאדמה.
אחוז אימה לחלוטין, איבדתי כל שמץ של היגיון ופועל מתוך רגש ואינסטינקטים בלבד, צורח ומפלס את דרכי בכל כוחי בין ההמון. לא הבטתי יותר על המפלצת, אבל שמעתי אותה נעה, רומסת אנשים, ומשליכה אותם מאחוריי. דחפתי רצתי והמשכתי, לא הצלחתי לראות, הכל היה מטושטש מול עיניי. התנשפתי בכבדות וניסיתי להדחף, ניסיתי להדחק ולברוח, לשים את כל זה מאחוריי. מספר מהלומות על הראש מידיים מסביבי גרמו לי ליפול שוב ואנשים נפלו עליי. חנוק תחתם ניסיתי לדחוף, אותם מעליי, ניסיתי לצאת. באופן מפתיע הצלחתי לדחוף גוף בצורה מאוד קלילה. הגוף עלה ועלה וראיתי שראשו נתפס על ידי אותו לַבִּיּוּם שנראה יונק משהו ממנו, ואז משליך אותו הצידה. עתה ראש העטלף היה רכון מעליי, מרחרח אותי עם אחד האפים השסועים במרכז הראשים של המפלצת. מלוא הזוועה של המפלצת הייתה כעת מולי, אך האימה האמיתית הייתה הכתר האדיר הנעוץ בין ראשיה בעזרת מספר רב של רגליים. זה לא היה כתר, זה היה משהו חי אחר. טפיל ענקי בעל גוף בוהק ושמנוני ומלא ורידים פועמים. בין הורידים היו בליטות גדולותת בעלות צורה כדורית שהיו מפוזרות לאורך כל גופו של הטפיל. ככל שהבטתי בו כך החלחלה שעלתה בגופי אחזה בי שליטה יותר.
ואז אותן בליטות נפקחו.
הן היו עיניים. עיניים כהות גדולות. צבעיהן לא היה ברור, מעין צבע אפל שמעולם לא ראיתי. היה משהו יפיפה בעיניים של הטפיל, לא יכולתי להסיר את מבטי מהעיניים הנצחיות שבהו בי. בתוכן היה משהו. רחוק. מעומעם. משהו שניצנץ מתוך האינסוף. רציתי לראות מה הוא הדבר היפיפה הזה. התחלתי להתקרב, לשוט בחשיכה. כמו בנחל עדין צפתי על זרם מים איטי, מרגיש את האימה והזעם נשטפים ממני, שוקעים למטה אל האינסוף. המים תחתיי שלווים. אני מעביר בהם את קצות אצבעותיי. הם קרירים. בתוך המים היו דברים אפלים. שוחים. חיים. הבטתי למעלה. גם בשמים השחורים דברים אפלים שוחים ברוגע מהפנט באינסוף השחור. צפתי באיטיות בשיט נצחי. הדבר הזוהר נראה קרוב יותר. הוא התקרב. גדל. מרהיב ביופיו, מלא בצבעים וצורת. מחזות שאני לא מסוגל לבטא במילים פשוטות של בן תמותה כמה הם מרהיבים. אי של אור, של חומר, של תנועה, בים החשיכה השקט הזה. האור גדל. התרחב. הבטתי בו מהופנט, לומד את פרטיו שגעשו במחול שמימי, בוקעים ושוקעים בתוך עננת האור שהתקרבה וכיסתה אותי. עם האור הגיע הכל!
חול, ומים, ואש, ואדמה הופיעו סביבי, כיסו אותי. באש וגופרית הם חושלו לאלפי ארצות, קורסות זו אל זו, בקולות נפץ אדירים ומההרס נולדו עוד ארצות, יפות יותר, שולחות רוח ואש אל שמים בוערים, ומהתופת בשמים נולדים כוכבים, ופלנטות, וערפיליות כלכך הרבה מהם שהם כיסו את כל השמים. היקום הכאוטי שנולד, ומושמד ונולד מחדש סביבי קורס הישר לתוכי. ואת השקט הפנימי שאפף אותי בן רגע ממלאות רגשות, מחשבות. כלכך הרבה מהן, אקסטזה, וזעם וכאב של אלפי שמשות. מחשבות שצרחו בראשי, מיליוני קולות שדרשו תשומת לב בעת ובעונה אחת. כל ניסיון שלי לצרוח מכאב, משמחה, מפחד, מעונג, רק הגביר לי את העומס שהרעיד לי את המוח… אם עדיין היה לי מוח…
התודעה שלי החלה להתפצל, עוד ועוד הרגשתי איך אני נהיה עוד תודעות, חושב ומרגיש במקביל כמו מאות יישויות שונות, וכל אחת רוצה את השקט שלה, את השקט שהיה קודם. השקט שבאתי ממנו. אבל הכל היה לחוץ וצפוף ורועש, רועש מתוכי, רועש מבחוץ, וכל זה קורה בזמן שלבה, ושלג, וסערות גשם וברקים חלשו עלינו… עליי! והיו עוד שם, עוד שדרשו להפסיק עם הכל, שצרחו כמו שאני צרחתי במיליוני פיות שדורשים שהכל יפסיק, במיליוני שפות, במיליוני רגשות. הם ניסו לבלוע אותי ואני ניסיתי לבלוע אותם. נכלאתי במאבק נצחי כנגד אלפי שיניים, וציפורניים, וזרועות קורעות אותי ואני נולד מחדש וקורע אותם. מכל הרגשות שבערו מתוך מה שאני, אחזתי בזעם. רק הזעם יציל אותי. הכאתי, ונשכתי, ורמסתי, ושברתי, כל מי שהעז לגעת בי, להתקרב אליי, להראות מולי. שאגתי זעם, המטרתי זעם על העולם. כל מה שידעתי זה זעם והרצון להשמיד, לכלות, להרוג. לאט לאט הכל החל להחשיך עד שלא ראיתי דבר. מתוך החושך המשכתי להאבק. רכנתי מעל משהו, הלמתי בו בידיי שוב ושוב. זה היה רטוב. עיסתי. שברי דברים קשיחים היו קבורים בתוך הדבר שהמשכתי לחבוט בו. בעודי מרגיש את התחושה חוזרת לגוף שלי.
ההגיון חזר למוח שלי ואיתו השאלה, "מה אני עושה?"
מפרקיי ידיי כאבו מרוב חבטות, טפטפו מדם, אולי שלי, אולי לא. הרגשתי ברגליי שאני רוכן על משהו. פשפשתי בכסא והוצאתי את הפנס. בלחיצה על כפתור ההדלקה, הזוועה התגלתה בעיניי.
עיסה אדומה של דם, בשר ושיער, מעורבבת בשיניים, בתוכה חלקי לשון ,קרעי מוח וחלקי עיניים מעוכות, מרוחה על רצפת האבן. סריקה בעזרת הפנס גילתה שהעיסה מחוברת לגוף בעל חולצת טריקו כחולה ומכנסי ג'ינס.
ידיי היו מטונפות מדם, ושברי שיניים נעוצים בבשרי. בהיתי בהן מספר רגעים, ואז הבנתי. צרחתי. צרחתי באובדן כל שמץ של שפיות. האגו שלי נעלם לחלוטין, והאימה מהדבר שעוללתי במו ידיי החשופות גרסה אותי מבפנים. צרחתי. צרחתי עד שמיתרי הקול שלי דיממו ונקרעו, והמשכתי לצרוח, משליך את הפנס ורץ אל תוך החשיכה. רק רציתי לברוח, לא חשוב לאן, לא חשוב כמה, רק רציתי לרוץ ולברוח. גם כשנחבטתי בדברים בחושך המוחלט, קמת מהר ורצתי, בעודי עיוור לחלוטין. הייתי מוכרח לצאת אל האור, ולהווכח שכל זה לא אמיתי. זה הכל סיוט, רק סיוט שאני אתעורר ממנו והכל יחזור להיות כשהיה.
תחושת הזמן עזבה אותי לחלוטין. זמן כבר לא היה משהו שהיה לי בו עניין. לא היה לי כל מושג כמן זמן חלף, רצתי כשראשי מלא בזוועות שפקדו אותי, עד שנפלתי על מה שהרגיש כגרם מדרגות. טיפסתי על המדרגות ורצת את כל הדרך למעלה עד שהגעתי למערה. רצתי דרכה, מרגיש את העטלפים נחבטים בגופי ובפניי, ואז דרכם ראיתי אור קטן בקצה. מלבן כחול אפרורי ומעומעם. בשארית כוחותיי רצתי, מהר ככל שהגוף מאפשר לי, רצת ועברתי אל האור. אל היציאה.
נפלתי והתגלגלתי על מדרון הבטון ונפלתי על שלולית מים מטונפים ומסריחים. מתוך המערה עפו אחריי מאות עטלפים, נשפכים החוצה מהמערה ועולים לשמיים, בקולות הציוץ השטניים שלהם. שכבתי מתנשף בכבדות, בוהה בענן העטלפים שהתפזר בשמי הערב. ליבי הלם כלכך מהר וחזק שושחשבתי שהוא יתפרץ לי מהחזה. עד לרגע זה לא הבחנתי בכמות המאמץ הפיזי שהריצה הזו דרשה. שכבתי על הגב בתוך שלולית הביוב והמשכתי לבהות בשמיים אחרי שהעטלפים נעלמו. השמיים דיממו בגווני ורוד וכחול כשהשמש ירדה בעיצומה של שקיעה. מאחור שמעתי מספר סירנות ורכבי בטחון שנסעו במהירות על הכביש שמעל הנחל. לאחר שהסדרתי את נשימתי, התיישבתי, עדיין בתוך השלולית, קברתי את פניי בכפות ידיי ובכיתי.
אני לא יודע כמה שעות ישבתי שם, אך כשנרגעתי וקמתי על רגליי, היה כבר לילה, ירח גדול שלט על השמים חסרי הכוכבים. הלכתי לאיטי חזרה אל הסולם וטיפסתי למעלה. הלכתי על כביש איילון, מכוניות דהרו עליו, סימנו את סיומו של יום כיפור. לא היה לי איכפת כשחציתי את הכביש הסואן ומכוניות צופרות כשהן סוטות ממסלולן בכדי להמנע מלפגוע בי. הלכתי ברחובות תל אביב. לא היה לי איכפת שהרחובות והכבישים היו מלאים בשברי כסאות פלסטיק וצמיגים שרופים, או מהריסות החנויות שנבזזו, והמכוניות השרופות לצידן. הייתי אדיש לחלוטין לתופת שפקדה את העיר וכעת רחובותיה היו ריקים מאדם. הגעתי לבניין שבו גרתי. הבטתי למעלה אל הדירה שלי. הוצאתי את המפתחות מהכיס, נכנסתי לרכב שלי ונסעתי. נסעתי הכי רחוק שאפשר.
—
היה זה בוקר חם. החום לא מנע מאנשים למלא את הרחוב. בדרך כלל רחוב הקניות היה שקט בשעות אלה, אבל תקופת החגים עכשיו, וכל משפחה מתרוצצת בין חנויות לשווקים לדאוג שביתם החם יהיה מלא בכל טוב. אני ישבתי בפינה הקבועה שלי בצד הרחוב. ישבתי על קרטון, יחף, רגליי היו שחורות ומלאות יבלות. שמיכה כיסתה אותי עד הראש. ידי הייתה מושטת קדימה, יד פצועה, מלאה חטטים מוגלתיים. הצצתי מבעד לשמיכה, עובר אורח השליך מטבע לכוס הקלקר שהייתה מונחת מולי. כאשר הוא ראה את פניי מציצים מבעד לשמיכה, הוא נרתע, הסיט מבטו והגביר את צעדיו, מתרחק ממני. אני כבר התרגלתי לפחד שלהם. אני הבנתי אותו. הם לא רצו לראות אותי, גופי רזה ומטונף, פניי מלאות פצעים, לובש בגדים קרועים שלא ירדו ממני מאז שהגעתי לעיר זו, אשר איני זוכר את שמה, לפני שנה.
כך ישבתי שם ברחוב ליתר היום, כמו בכל יום. הייתי עייף. כל כך עייף… ניסיתי להרדם תחת השמיכה. ראשי שקע ועיניי נעצמו. אותן מראות פקדו אותי שוב. הזוועות שראיתי, הדבר האיום שביצעתי. קמתי במהרה ונפלתי על המדרכה. ניסתי לצעוק, ניסיתי לדבר אך כל מה שיצא מגרוני היו רעשי נשימות וגרגורים, כשל כלב חולה. אנשים עתה פחדו ללכת לידי ועברו לצידו השני של הרחוב.
קמתי. לקחתי את כוס המטבעות וצלעתי משם באיטיות. גופי כאב. הגוף היה עייף כמוני. עייף מכל מה שהכנסתי לתוכו על מנת להשתיק קצת את המחזות, הזכרונות, החרטות שרדפו אותי בכל עת. דבר לא עזר. למעשה לא באמת רציתי שהם יפסיקו. לא רציתי לשכוח, לא הייתה לי את הזכות הזאת. עתה, אני יודע מה עליי לעשות. אני אחזור לשם, אל החשיכה המוחלטת, לשם אני שייך, בין כל אלה שנידונו לחיות בתהום למרגלותיו של כרושתינא. כמוהם גם אני שמעתי את קריאתו. והוא, ומלכו יחכו לי שם בין הארורים.
